le propriétaire donne vingt-six ; pour vingt-deux, le propriétaire donne vingt-sept ;
הבעלים נותנין עשרים ושש בעשרים ושתים הבעלים נותנין עשרים ושבע
’Arakhin 27b ערכין
Structure du débat :Baraïta 1Question 1Objection 1
Reconnu automatiquement d’après les formules d’introduction. Les termes et noms soulignés ouvrent une explication.
pour vingt-trois, le propriétaire donne vingt-huit ; pour vingt-quatre, le propriétaire donne vingt-neuf ; pour vingt-cinq, le propriétaire donne trente, car on n’ajoute pas le cinquième sur la surenchère de cet autre.
בעשרים ושלש הבעלים נותנין עשרים ושמונה בעשרים וארבע הבעלים נותנין עשרים ותשע בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה
Si quelqu’un dit : « Il est à moi pour vingt-six », si le propriétaire veut donner trente et un et un dinar, il a la priorité ; sinon, on dit [à l’autre] : « Il t’est adjugé. »
אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמין ואם לאו אומר לו הגעתיך:
GUEMARA: Rav ’Hisda dit : on n’a enseigné cela que lorsque celui de quarante maintient sa place,
גמ׳ אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו
mais si celui de quarante ne maintient pas sa place, on répartit [la perte] entre eux.
אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהן
Nous avons appris : « Si celui de quarante se rétracte, on prend un gage à hauteur de dix. » Pourquoi ? Que celui de cinquante paie avec lui ! – [Il s’agit du cas] où il n’y a pas de celui de cinquante.
תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה דליכא בן חמשים
« Si celui de trente se rétracte, on prend un gage sur ses biens à hauteur de dix. » Pourquoi ? Que celui de quarante paie avec lui ! – Lorsqu’il n’y a pas de celui de quarante. « Si celui de vingt se rétracte, on prend un gage sur ses biens à hauteur de dix. » Pourquoi ? Que celui de trente paie avec lui ! – Lorsqu’il n’y a pas de celui de trente.
חזר בו בן שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר אמאי וליתן דבן ארבעים בהדיה דליכא בן ארבעים חזר בו בן עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר אמאי ליתן דבן שלשים בהדיה דליכא בן שלשים
S’il en est ainsi, cite la fin : « Si celui de dix se rétracte, on le vend à sa valeur et l’on perçoit de celui de dix la différence. » Que celui de vingt paie avec lui ! Et si tu dis qu’ici aussi il n’y a pas de celui de vingt, alors au lieu de « on perçoit de celui de dix », il aurait fallu dire « on perçoit de lui » !
אי הכי אימא סיפא חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר ליתב דבן עשרים בהדיה וכי תימא ה"נ דליכא בן עשרים אי הכי נפרעין משל עשרה נפרעין ממנו מיבעי ליה
Rav ’Hisda dit donc : il n’y a pas de difficulté : ici [lorsqu’ils se rétractent] tous à la fois, là [lorsqu’ils se rétractent] l’un après l’autre. On a aussi enseigné ainsi : s’ils se sont tous rétractés ensemble, on répartit entre eux. Or nous avons appris : « on prend un gage sur ses biens à hauteur de dix » ! N’en déduis-tu donc pas [la distinction] de Rav ’Hisda ? Déduis-la.
אלא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה תניא נמי הכי חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם והא אנן תנן ממשכנין מנכסיו עד עשר אלא לאו שמע מינה כדרב חסדא שמע מינה
Certains opposent [ces sources] l’une à l’autre : nous avons appris : « Si celui de dix se rétracte, on le vend à sa valeur et l’on perçoit de celui de dix la différence », mais n’a-t-on pas enseigné : on répartit entre eux ? Rav ’Hisda dit : il n’y a pas de difficulté : ici tous à la fois, là l’un après l’autre.
איכא דרמי להו מירמא תנן חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר והתניא משלשין ביניהם אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה:
« Si le propriétaire dit vingt et quiconque [dit] vingt, etc. » : Cela signifie-t-il que le cinquième est préférable ? Or on oppose : le maître de maison dit : « un sela », et un autre dit : « un sela et un issar » ; celui du sela et de l’issar a la priorité, parce qu’il ajoute au principal !
הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים וכו': למימרא דחומש עדיף ורמינהו בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן
Ici, où le cinquième est un profit pour le Sanctuaire, le cinquième est préférable ; là, où le cinquième est un profit pour le maître de maison, [on veut] que le principal soit bien racheté ; le cinquième ne nous importe pas.
הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם דחומשא רווחא דבעל הבית קרנא תיפרוק שפיר חומשא לא איכפת לן:
« Si quelqu’un dit : Il est à moi, etc. » : Pour vingt-cinq, [le propriétaire] donne trente ? Que le propriétaire dise : « Cet homme est venu avec ses surenchères [ ; notre offre avec le cinquième l’égale déjà] » ! – [Il s’agit du cas] où le propriétaire a dit un dinar [de plus]. [N.d.T. : terme rare ou réalité ancienne ; identification et sens incertains.]
אמר אחד הרי הוא שלי כו': בעשרים וחמש נותנין שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים דינר
Qu’il enseigne donc « un dinar » ! – [Le Tanna] n’a pas été précis. – Non ! Il enseigne bien : « si le propriétaire veut donner trente et un et un dinar, il a la priorité » [, il est donc précis] ! Rava dit donc : [il s’agit du cas] où le propriétaire a dit une prouta [de plus], et [le Tanna] n’a pas été précis.
וליתני דינר לא דק ולא והא קתני אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר בעלים קודמין אלא אמר רבא דאמור בעלים פרוטה ולא דק:
« Car on n’ajoute pas le cinquième sur la surenchère, etc. » : Rav ’Hisda dit : on ne l’a enseigné que lorsque le bien consacré n’a pas été estimé par trois [experts] ; mais si le bien consacré a été estimé par trois, on ajoute.
שאין מוסיפין חומש על עלויו כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא שלא נישום הקדש בג' אבל נישום הקדש בג' מוסיפין
On a aussi enseigné ainsi : Beit Chammaï disent : on ajoute ; et Beit Hillel disent : on n’ajoute pas. De quel cas s’agit-il ? S’il n’a pas été estimé, quelle serait la raison de Beit Chammaï ? C’est donc qu’il a été estimé.
תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מוסיפין ובית הלל אומרים אין מוסיפין היכי דמי אי לא נישום מאי טעמא דבית שמאי אלא דנישום
Dirons-nous que Rav ’Hisda parle selon Beit Chammaï ? – En réalité, il s’agit du cas où il n’a pas été estimé, et Beit Chammaï sont plus stricts.
לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי לעולם דלא נישום ובית שמאי מחמירין
Si tu veux, dis : en réalité [il s’agit du cas] où il a été estimé, et inverse : Beit Chammaï disent qu’on n’ajoute pas. – Mais alors, qu’on l’enseigne parmi les cas où Beit Chammaï sont indulgents et Beit Hillel stricts ! – C’est donc qu’en réalité il n’a pas été estimé, et Beit Chammaï sont plus stricts.
אי בעית אימא לעולם דנישום ואיפוך בית שמאי אומרים אין מוסיף וליתניה גבי קולי ב"ש וחומרי בית הלל אלא לעולם דלא נישום וב"ש מחמירין:
« Si quelqu’un dit : Il est à moi pour vingt-six, etc. » : S’ils veulent, oui ; s’ils ne veulent pas, non ?
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש כו': רצו אין לא רצו לא
Ils diront : « Cet homme est venu avec ses surenchères » [ ; nous ne sommes pas tenus de le suivre]. [N.d.T. : terme rare ou réalité ancienne ; identification et sens incertains.]
אמרי אתא גברא בחריקין
Et le dinar, à quoi sert-il ? Rav Chéchet dit : voici ce que [la Michna] veut dire : si le propriétaire a voulu dès le départ donner un compte qui atteint trente et un et un dinar,
ודינר מאי עבידתיה אמר רב ששת ה"ק אם רצו בעלים מעיקרא ליתן חשבון המגיע לאחד ושלשים ודינר
Original : Arakhin 27b sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.