elles sont piétinées ; « dans un domaine privé, il les prend et les annonce », car elles ne sont pas piétinées ; « et les gerbes, que ce soit sur la voie publique ou dans un domaine privé, il les prend et les annonce », puisque, étant hautes, elles ne sont pas piétinées.
דמדרסא ברשות היחיד נוטל ומכריז דלא מדרסא והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז כיון דגביהן לא מדרסא
Et Rava l’explique selon son raisonnement par l’endroit : « Des petites gerbes sur la voie publique, elles lui appartiennent », car elles sont déplacées [par les passants] ; « dans un domaine privé, il est tenu de les annoncer », car elles ne sont pas déplacées ; « et les gerbes, que ce soit sur la voie publique ou dans un domaine privé, il les prend et les annonce », puisque, étant lourdes, elles ne sont pas déplacées.
ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר הרי אלו שלו דמינשתפא ברה"י חייב להכריז דלא מינשתפא והאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירי לא מינשתפא
Viens et entends : « Des miches de boulanger, elles lui appartiennent » ; mais celles d’un maître de maison, il est tenu de les annoncer. Celles d’un maître de maison, quelle en est la raison ? Puisqu’elles portent un signe distinctif, car on reconnaît le pain de chacun ; et il n’y a pas de différence entre la voie publique et le domaine privé : il les prend et les annonce. Il en ressort qu’un signe destiné à être piétiné est un signe. C’est une réfutation de Rabba !
ת"ש ככרות של נחתום הרי אלו שלו הא של בעל הבית חייב להכריז של בעל הבית מאי טעמא כיון דאית בהו סימן דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן תיובתא דרבה
Rabba te dira : là, la raison en est qu’on ne passe pas à côté de la nourriture [sans la ramasser]. — Mais il y a les gentils ! — Les gentils craignent la sorcellerie. — Mais il y a les bêtes et les chiens ! — [Il s’agit] d’un endroit où les bêtes et les chiens ne sont pas fréquents.
אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והא איכא נכרים נכרים חיישי לכשפים והאיכא בהמה וכלבים באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים
Dirons-nous que c’est [une discussion] entre tannaïm ? « Rabbi Yehouda dit : toute chose qui présente une particularité, il est tenu de l’annoncer. Comment ? S’il a trouvé une galette [de figues] avec un tesson dedans, une miche avec des pièces de monnaie dedans. » On en déduit que le premier tanna pense qu’elles lui appartiennent.
לימא כתנאי ר"י אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו
On a supposé que, selon tout le monde, un signe qui survient de lui-même est un signe, et qu’on passe à côté de la nourriture ; n’est-ce donc pas sur un signe destiné à être piétiné qu’ils sont en désaccord ? L’un pense que ce n’est pas un signe, et l’autre pense que c’est un signe.
סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין מאי לאו בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן
Rav Zevid dit au nom de Rava : si tu supposes que le premier tanna pense qu’un signe destiné à être piétiné n’est pas un signe et qu’on passe à côté de la nourriture, les miches d’un maître de maison sur la voie publique, pourquoi les annonce-t-il ?
אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז
Mais, dit Rav Zevid au nom de Rava, tout le monde pense qu’un signe destiné à être piétiné est un signe et qu’on passe à côté de la nourriture ; et ici, ils sont en désaccord sur un signe qui survient de lui-même : le premier tanna pense qu’un signe qui survient de lui-même n’est pas un signe, et Rabbi Yehouda pense que c’est un signe.
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן
Et Rabba te dira : selon tout le monde, un signe destiné à être piétiné n’est pas un signe, et on ne passe pas à côté de la nourriture ; et ici, ils sont en désaccord sur un signe qui survient de lui-même : le premier tanna pense que ce n’est pas un signe, et Rabbi Yehouda pense que c’est un signe.
ורבה אמר לך דכ"ע סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי ת"ק סבר לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן
Certains disent : on a supposé que, selon tout le monde, un signe qui survient de lui-même est un signe, et qu’un signe destiné à être piétiné n’est pas un signe ; n’est-ce donc pas sur [la question de savoir si] l’on passe à côté de la nourriture qu’ils sont en désaccord ? L’un pense qu’on passe à côté, et l’autre pense qu’on ne passe pas à côté.
איכא דאמרי סברוה דכ"ע סימן הבא מאיליו הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן מאי לאו במעבירין על האוכלין קא מיפלגי דמר סבר מעבירין ומר סבר אין מעבירין
Rav Zevid dit au nom de Rava : si tu supposes que le premier tanna pense qu’un signe destiné à être piétiné n’est pas un signe et qu’on passe à côté de la nourriture, les miches d’un maître de maison sur la voie publique, pourquoi les annonce-t-il ?
אמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז
Mais, dit Rav Zevid au nom de Rava, tout le monde pense qu’un signe destiné à être piétiné est un signe et qu’on passe à côté de la nourriture ; et ici, ils sont en désaccord sur un signe qui survient de lui-même : le premier tanna pense qu’un signe qui survient de lui-même n’est pas un signe, et Rabbi Yehouda pense que c’est un signe.
אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי דתנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן
Et Rabba te dira : selon tout le monde, un signe destiné à être piétiné n’est pas un signe, et on ne passe pas à côté de la nourriture ; et ici, ils sont en désaccord sur un signe qui survient de lui-même : le premier tanna pense qu’un signe qui survient de lui-même n’est pas un signe, et Rabbi Yehouda pense que c’est un signe.
ורבה אמר לך דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי תנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן
Et Rav Zevid dit au nom de Rava : la halakha est : des petites gerbes sur la voie publique lui appartiennent ; dans un domaine privé, si c’est à la manière d’une chute, elles lui appartiennent ; si c’est à la manière d’un dépôt, il les prend et les annonce. L’un et l’autre [cas concernent] une chose qui ne porte pas de signe distinctif ; mais pour une chose qui porte un signe distinctif, il n’y a pas de différence entre la voie publique et le domaine privé, ni entre la manière d’une chute et la manière d’un dépôt : il est tenu de l’annoncer.
ואמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברה"ר ולא שנא ברשות היחיד בין דרך נפילה ובין דרך הנחה חייב להכריז
Original : Bava Metzia 23a sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.