il peut servir à des enfants.
דחזיא לקטנים
Bava metsi’a 8a בבא מציעא
Structure du débat :Question 2Objection 1
Reconnu automatiquement d’après les formules d’introduction. Les termes et noms soulignés ouvrent une explication.
Et ce qu’a dit Rava : « Si le vêtement était brodé d’or, ils partagent » — le partageraient-ils aussi [matériellement] ? Ils l’abîmeraient ! — Cela ne fait pas difficulté : il peut servir à des enfants de rois.
והא דאמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקין ה"נ דפלגי לה הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לבני מלכים
Et ce que nous avons appris : « Si deux [personnes] étaient montées sur une bête, etc. » — la partageraient-ils aussi ? Ils l’abîmeraient ! Pour une [bête] pure, c’est bien : elle est bonne pour la viande ; mais une impure, ils l’abîmeraient ! Il s’agit donc de la valeur ; ici aussi, de la valeur.
והא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו' הכי נמי דפלגי לה הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה אלא לדמי הכא נמי לדמי
Rami bar ’Hama a dit : cela prouve que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert.
אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Car si tu pensais que le prochain ne l’acquiert pas, [la part de l’un] serait considérée comme posée à terre, et [celle de l’autre] comme posée à terre, et ni l’un ni l’autre ne l’acquerrait. N’en déduis-tu donc pas que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert ?
דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Rava a dit : en réalité, je te dirai que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain ne l’acquiert pas ; et ici, voici la raison : puisqu’il acquiert pour lui-même, il acquiert aussi pour son prochain.
אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה
Sache-le : si l’on dit à son mandataire : « Va voler pour moi », et qu’il vole, [le mandant] est dispensé ; et des associés qui ont volé sont tenus [de payer]. Pour quelle raison ? N’est-ce pas parce que nous disons : puisqu’il acquiert pour lui-même, il acquiert aussi pour son prochain ? Déduis-en.
תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מאי טעמא לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ש"מ
Rava a dit : maintenant que tu dis que nous appliquons [le principe du] « puisque », [si] un sourd-muet et un homme sain d’esprit ont soulevé une trouvaille, puisque le sourd-muet acquiert, l’homme sain d’esprit acquiert.
אמר רבא השתא דאמרת אמרינן מגו חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שקנה חרש קנה פקח
Que le sourd-muet acquière, c’est bien, puisqu’un être doué de discernement la soulève pour lui ; mais l’homme sain d’esprit, par quoi acquiert-il ?
בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת אלא פקח במאי קנה
Dis donc plutôt : le sourd-muet acquiert, l’homme sain d’esprit n’acquiert pas. Et quel est le « puisque » ? Puisque deux sourds-muets ordinaires acquièrent, celui-ci aussi acquiert.
אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה ומאי מגו מגו דשני חרשין בעלמא קנו האי נמי קני
Qu’est-ce que cela ? Si tu en viens à dire que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert, cela ne vaut que lorsqu’on la soulève à l’intention de son prochain ; mais celui-ci la soulève à sa propre intention : lui-même n’acquiert pas ; ferait-il acquérir à d’autres ?
האי מאי אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה האי אדעתא דידיה קא מגבה ליה איהו לא קני לאחריני מקני
Dis donc plutôt : puisque l’homme sain d’esprit n’acquiert pas, le sourd-muet n’acquiert pas.
אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש
Et si tu demandes en quoi c’est différent de deux sourds-muets ordinaires : là-bas, les Sages l’ont institué pour eux afin qu’ils n’en viennent pas à se quereller ; ici, [le sourd-muet] se dira : « L’homme sain d’esprit n’acquiert pas, et moi j’acquerrais ? »
וכי תימא מאי שנא משני חרשין דעלמא התם תקינו להו רבנן דלא אתי לאנצויי הכא מימר אמר פקח לא קני אנא אקני
Rav A’ha, fils de Rav Ada, dit à Rav Achi : d’où Rami bar ’Hama tire-t-il sa déduction ? Si l’on dit du début : « Deux tiennent un vêtement », là-bas, celui-ci dit : « Il est tout entier à moi, et c’est moi qui l’ai soulevé tout entier », et celui-là dit : « Il est tout entier à moi, et c’est moi qui l’ai soulevé tout entier ».
אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי דיוקיה דרמי בר חמא מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה
C’est donc de ce qu’il enseigne : « l’un dit : “Il est tout entier à moi”, et l’autre dit : “Il est tout entier à moi” ». Pourquoi en ai-je encore besoin ? C’est donc de l’énoncé superflu de la Michna qu’on déduit que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert.
אלא מהא דקתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Mais nous avons établi que le début traite d’une trouvaille et la fin d’un achat et d’une vente !
והא אוקימנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר
C’est donc de la fin : « l’un dit : “Il est tout entier à moi”, et l’autre dit : “La moitié est à moi” ». Pourquoi en ai-je encore besoin ? C’est donc de l’énoncé superflu de la Michna qu’on déduit que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert.
אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Et d’où [sait-on] qu’il s’agit d’une trouvaille ? Peut-être s’agit-il d’un achat et d’une vente !
וממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר
Et si tu dis : s’il s’agit d’un achat et d’une vente, qu’y a-t-il à dire ? — C’était nécessaire : on aurait pu penser que celui qui dit : « La moitié est à moi » est comme celui qui restitue un objet perdu et qu’il est dispensé ; il nous apprend que celui-là use de ruse, pensant : « Si je dis : il est tout entier à moi, je devrai jurer ; je dirai ainsi, pour être comme celui qui restitue un objet perdu, et je serai dispensé. »
וכי תימא אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבידה וליפטר קמשמע לן דהאי איערומי קא מערים סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ואיפטר
C’est donc de ceci : « Si deux [personnes] étaient montées sur une bête ». Pourquoi en ai-je encore besoin ? C’est donc de l’énoncé superflu de la Michna qu’on déduit que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert.
אלא מהא היו שנים רוכבין על גבי בהמה הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Mais peut-être nous apprend-il ceci : que celui qui monte acquiert aussi !
ודלמא הא קמשמע לן דרוכב נמי קני
C’est donc de la fin : « Lorsqu’ils sont d’accord ou qu’ils ont des témoins, ils partagent sans serment. » De quoi s’agit-il ? S’il s’agit d’un achat et d’une vente, faut-il le dire ? N’est-ce donc pas d’une trouvaille ? Déduis-en que, lorsqu’on soulève une trouvaille pour son prochain, le prochain l’acquiert.
אלא מסיפא בזמן שהן מודין או שיש להן עדים חולקין בלא שבועה במאי אי במקח וממכר צריכא למימר אלא לאו במציאה ושמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
Et Rava te répondra : puisqu’il acquiert pour lui-même, il acquiert aussi pour son prochain.
ורבא אמר לך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
היו שנים רוכבין: אמר רב יוסף אמר לי רב יהודה
Original : Bava Metzia 8a sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.