Structure du débat :Question 1Preuve 4Reconnu automatiquement d’après les formules d’introduction. Les termes et noms soulignés ouvrent une explication.
Rendre l’acte de divorce d’une femme sur la base de signes distinctifs : si tu dis [qu’ils valent] d’après la Torah, nous le rendons ; et si tu dis [qu’ils valent] d’après nos Maîtres, quand nos Maîtres ont fait une institution, c’est en matière pécuniaire, mais en matière d’interdit, nos Maîtres n’ont pas fait d’institution.
לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאוריית' מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא
Viens et entends : « Le vêtement aussi était compris dans tous ceux-là ; pourquoi a-t-il été mentionné à part ? Pour lui comparer [les autres] et te dire : de même que le vêtement se distingue en ce qu’il a des signes distinctifs et a des réclamants, on est tenu de l’annoncer, de même toute chose qui a des signes distinctifs et a des réclamants, on est tenu de l’annoncer. » — Le tanna avait besoin des réclamants ; les signes distinctifs, il les a mentionnés au passage.
ת"ש אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבא
Viens et entends : « Il restera chez toi jusqu’à ce que ton frère le réclame » (Dt 22, 2). Te viendrait-il à l’esprit qu’il le lui donnerait avant qu’il le réclame ? Mais examine-le [pour savoir] s’il est un fourbe ou s’il n’est pas un fourbe.
ת"ש (דברים כב, ב) והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי
Viens et entends : On ne témoigne [de l’identité d’un mort] que sur la face du visage avec le nez, même s’il y a des signes distinctifs sur son corps et sur ses vêtements.
ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו
Déduis-en que les signes distinctifs ne [valent] pas d’après la Torah ! — On répond : « sur son corps » : [qu’il est] grand ou petit ; « sur ses vêtements » : car nous craignons l’emprunt.
שמע מינה סימנין לאו דאורייתא אמרי גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה
Si nous craignons l’emprunt, un âne sur la base des signes de la selle, comment le rendons-nous ? — On répond : une selle, les gens ne l’empruntent pas, parce qu’elle blesse l’âne.
אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאולי אינשי אוכפא משום דמסקב ליה לחמרא
Mais alors, ce qui a été enseigné : « S’il l’a trouvé [l’acte de divorce] attaché à une bourse, à un porte-monnaie ou à un anneau, ou s’il l’a trouvé parmi ses objets, même après un long délai, il est valide » — si tu supposes que nous craignons l’emprunt, quand il l’a trouvé attaché à une bourse, pourquoi est-il valide ? Craignons l’emprunt !
אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה
On répond : une bourse, un porte-monnaie et un anneau, les gens ne les prêtent pas : une bourse et un porte-monnaie, parce que [cela porte] malheur ; un anneau, parce qu’on pourrait s’en servir pour falsifier.
אמרי כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי כיס וארנקי משום דמסמני וטבעת משום דמזייף
Dirons-nous que c’est [une discussion] entre tannaïm ? On ne témoigne pas sur la base d’un grain de beauté ; et Éléazar ben Mahavaï dit : on témoigne sur la base d’un grain de beauté. N’est-ce pas sur ceci qu’ils sont en désaccord : le premier tanna pense que les signes distinctifs [valent] d’après nos Maîtres, et Éléazar ben Mahavaï pense que les signes distinctifs [valent] d’après la Torah ?
לימא כתנאי אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומא מאי לאו בהא קמיפלגי דת"ק סבר סימנין דרבנן ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא
Rava dit : selon tout le monde, les signes distinctifs [valent] d’après la Torah ; et ici, ils sont en désaccord [sur la question de savoir si] un grain de beauté se trouve [aussi] chez un homme du même âge : l’un pense qu’un grain de beauté se trouve [aussi] chez un homme du même âge, et l’autre pense qu’il ne se trouve pas chez un homme du même âge.
אמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי מר סבר שומא מצויה בבן גילו ומ"ס שומא אינה מצויה בבן גילו
Et si tu veux, dis : selon tout le monde, un grain de beauté ne se trouve pas chez un homme du même âge ; et ici, ils sont en désaccord sur les signes susceptibles de changer après la mort : l’un pense que les signes sont susceptibles de changer après la mort, et l’autre pense qu’ils ne sont pas susceptibles de changer après la mort.
איבעית אימא דכ"ע שומא אינה מצויה בבן גילו והכא בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי מר סבר סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה ומר סבר סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה
Et si tu veux, dis : selon tout le monde, un grain de beauté n’est pas susceptible de changer après la mort, et les signes distinctifs [valent] d’après nos Maîtres ; et ici, ils sont en désaccord [sur la question de savoir si] un grain de beauté est un signe décisif : l’un pense qu’un grain de beauté est un signe décisif, et l’autre pense qu’un grain de beauté n’est pas un signe décisif.
אב"א דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה וסימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי מ"ס שומא סימן מובהק הוא ומ"ס שומא לאו סימן מובהק הוא
Rava dit : si tu en viens à dire que les signes distinctifs ne [valent] pas d’après la Torah, comment rendons-nous les objets perdus sur la base de signes distinctifs ? Parce que cela convient à celui qui trouve un objet perdu qu’on le rende sur la base de signes distinctifs, afin que, quand il perdra lui-même [un objet], on le lui rende aussi sur la base de signes distinctifs.
Mais cela convient au propriétaire de l’objet perdu de donner des signes distinctifs et de le reprendre : il sait bien qu’il n’a pas de témoins, et se dit : « Personne ne connaît ses signes décisifs, et moi, je donnerai ses signes décisifs et je le reprendrai. »
אלא ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקליה מידע ידע דעדים לית ליה ומימר אמר כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה ושקלנא לה
Mais alors, ce que nous avons appris : « Rabban Chimon ben Gamliel dit : un seul ayant emprunté à trois, il les rendra à l’emprunteur ; trois ayant emprunté à un seul, il les rendra au prêteur » — cela convient-il à l’emprunteur qu’on les rende au prêteur ?
אלא הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה
Il lui dit : là, c’est une question de raisonnement : un seul ayant emprunté à trois, il les rendra à l’emprunteur, car [les actes] se trouvent chez l’emprunteur et ne se trouvent pas chez le prêteur ; déduis-en que c’est du prêteur qu’ils sont tombés. Trois ayant emprunté à un seul, il les rendra au prêteur, car ils se trouvent chez le prêteur et ne se trouvent pas chez l’emprunteur.
אמר ליה התם סברא הוא אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה דגבי לוה שכיחי גבי מלוה לא שכיחי ש"מ מלוה נפול שלשה שלוו מאחד יחזור למלוה דגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי
Original : Bava Metzia 27b sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.