Et les Sages disent : on la désigne nommément, mais on n’a pas besoin de la prélever. N’est-ce pas que, selon celui qui dit [qu’on la] désigne, le doute [à son sujet] rend [le produit] tevel ; il estime que [le propriétaire] en a le privilège d’attribution, et puisqu’il en a le privilège d’attribution, [la jouissance] ne lui est pas permise ?
וחכ"א קורא שם ואין צריך להפריש מאי לאו למ"ד ספקו טובל קסבר אית ליה טובת הנאה וכיון דאית ליה טובת הנאה לא מהניא
Et selon celui qui dit qu’on [ne la] désigne [pas], il estime que le doute ne rend pas tevel, et tout ce dont le doute ne rend pas tevel ne comporte pas de privilège d’attribution, et il lui est permis d’en tirer jouissance.
ולמאן דאמר [אינו] קורא שם קסבר ספקו אינו טובל וכל שספקו אינו טובל לית ליה טובת הנאה ושרי ליה לאיתהנויי
Abayé lui dit : selon tous, le doute rend tevel, et Rabbi Eliézer et les Sages divergent sur ceci : Rabbi Eliézer estime que les gens du peuple n’ont pas été soupçonnés au sujet de la dîme du pauvre, puisque, s’il abandonnait ses biens, il deviendrait pauvre et la prendrait lui-même : il n’y a pas de perte pour lui.
אמר ליה אביי דכ"ע ספקו טובל ור' אליעזר ורבנן בהא קמיפלגי רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא לית ליה פסידא
Et les Sages estiment : un homme n’abandonne pas ses biens, car il craint que quelqu’un d’autre ne les acquière ; c’est pourquoi ils ont été soupçonnés.
Rava dit : ici, il s’agit de la dîme du pauvre distribuée à la maison, à propos de laquelle un don est écrit : « et tu donneras au lévite, à l’étranger », etc. (Dt 26, 12) ; c’est pourquoi il lui est interdit d’en tirer jouissance.
רבא אומר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה (דברים כו, יב) ונתת ללוי לגר וגו' מש"ה אסור ליה לאיתהנויי
Là, il s’agit de la dîme du pauvre distribuée dans les aires : puisqu’il est écrit à son propos : « et tu la déposeras dans tes portes » (Dt 14, 28), il lui est permis d’en tirer jouissance.
כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כיון דכתיב ביה (דברים יד, כח) והנחת בשעריך שרי ליה לאיתהנויי
« [Que] les cohanim et les lévites aient jouissance de moi : ils prendront », etc. On voit donc que le privilège d’attribution n’a pas de valeur monétaire.
כהנים ולוים נהנין לי יטלו כו' אלמא טובת הנאה אינה ממון
Dis la fin : « Que ces cohanim-ci et ces lévites-ci aient jouissance de moi : d’autres prendront » — mais ceux-ci non. On voit donc que le privilège d’attribution a une valeur monétaire.
אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון
Rav Hochaya a dit : ce n’est pas difficile : l’une est [selon] Rabbi, l’autre [selon]Rabbi Yossé fils de Rabbi Yehouda. Car on a enseigné : Celui qui vole le tevel de son prochain et le mange lui paie la valeur de son tevel — paroles de Rabbi. Rabbi Yossé fils de Rabbi Yehouda dit : il ne paie que la valeur de la partie profane qu’il contient. N’est-ce pas sur ceci qu’ils divergent :
אמר רב הושעיא לא קשיא הא רבי והא ר' יוסי ב"ר יהודה דתניא הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו דברי רבי רבי יוסי בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמיפלגי
Original : Nedarim 84b sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.