[des villes fortifiées], elles et leurs terrains vagues. – Elles et leurs terrains vagues sont destinés à être démolis [pour faire des villes lévitiques] ! Rav Achi dit : il fallait [le dire] : on aurait pu penser que, d’ici à ce qu’elles soient démolies, si elles étaient vendues, elles deviendraient définitivement acquises ; il nous apprend [que non].
הן ומגרשיהן הן ומגרש למיסתרינהו קיימי אמר רב אשי איצטריך סלקא דעתך אמינא אדמסתתרי מסתתרי אי מיזדבני ליחלטו קא משמע לן
Nos maîtres ont enseigné : « comme le champ voué ; au cohen sera sa possession » (Lv 27, 21) – pourquoi le texte le dit-il ? D’où sait-on qu’un cohen qui a consacré le champ qui lui fut voué ne peut pas dire : « Puisqu’il passe aux cohanim et qu’il est entre mes mains, qu’il soit à moi » ?
תנו רבנן (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לאמר מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי
Et c’est un raisonnement logique : si j’acquiers [une part] de ce qui est à d’autres, à plus forte raison de ce qui est à moi ! Le texte dit : « Le champ, quand il sortira au Jubilé, sera saint pour l’Éternel, comme le champ voué ».
ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן תלמוד לאמר והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם
Et qu’apprenons-nous donc du champ voué ? Voici que celui-ci, venu pour enseigner, se trouve enseigné : [le verset] compare le champ voué [au cohen] au champ patrimonial d’un Israélite ; de même que le champ patrimonial d’un Israélite sort de ses mains et se partage entre les cohanim, de même le champ qui lui fut voué sort de ses mains et se partage entre ses frères les cohanim.
וכי מה למדנו משדה החרם מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים
Le maître a dit : « si j’acquiers [une part] de ce qui est à d’autres ». Est-ce comparable ? Là, il acquiert simplement [une part] ; ici, il le prendrait [tout entier] !
אמר מר בשל אחרים אני זוכה מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה
Rami bar ’Hama dit : il fallait [le verset] : on aurait pu penser, puisqu’il est écrit : « Et les choses saintes de chacun seront à lui » (Nb 5, 10), que celui-ci aussi est comme ses choses saintes.
אמר רמי בר חמא איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (במדבר ה, י) ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כי קדשיו דמיא
Rav Na’hman dit donc : il fallait [le verset] : on aurait pu penser, puisqu’il est écrit : « car c’est pour eux une possession perpétuelle » (Lv 25, 34), que ceci aussi est sa possession ; il nous apprend : « sa possession » – sa possession, oui ; ce qui lui fut voué, non.
אלא אמר רב נחמן איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (ויקרא כה, לד) כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קא משמע לן אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא
Nous reviendrons à toi, [chapitre] « Celui qui vend son champ », et le traité ’Arakhin est achevé.
הדרן עלך המוכר שדהו וסליקא לן מסכת ערכין
Original : Arakhin 34a sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.