On déduit un particulier d’un particulier, et l’on ne déduit pas un particulier de la communauté.
דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור
Mena’hot 93b מנחות
Structure du débat :Michna 1Question 1Objection 1
Reconnu automatiquement d’après les formules d’introduction. Les termes et noms soulignés ouvrent une explication.
Et selon celui qui le déduit des anciens de l’assemblée, pourquoi ne le déduit-il pas de l’holocauste de présence ? On déduit une chose pour laquelle l’imposition des mains est écrite expressément d’une chose pour laquelle l’imposition des mains est écrite expressément ; ce qui exclut l’holocauste de présence, qui lui-même l’apprend de l’holocauste volontaire,
ולמאן דיליף מזקני עדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה לאפוקי עולת ראייה דהיא גופה מעולת נדבה גמרה
comme un Tanna l’a enseigné devant Rav Its’hak bar Abba : « Il offrit l’holocauste et le fit selon la règle » (Lv 9, 16) — selon la règle de l’holocauste volontaire : cela enseigne que l’holocauste obligatoire requiert l’imposition des mains.
דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא (ויקרא ט, טז) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה:
« L’esclave, le mandataire et la femme. » Les Sages ont enseigné : « Sa main » (Lv 1, 4) — et non la main de son esclave ; « sa main » — et non la main de son mandataire ; « sa main » — et non la main de sa femme.
והעבד והשליח והאשה: תנו רבנן (ויקרא א, ד) ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו
Pourquoi faut-il tout cela ? C’est nécessaire : si le Miséricordieux n’en avait écrit qu’un, j’aurais dit [qu’il vient] exclure l’esclave, qui n’est pas astreint aux commandements ; mais le mandataire, qui est astreint aux commandements — et le mandataire d’un homme est comme lui-même —, dis qu’il impose les mains.
כל הני למה לי צריכא אי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצות אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך
Et s’il nous avait appris ces deux-là, [j’aurais dit que c’est] parce qu’ils ne sont pas comme lui-même ; mais sa femme, qui est comme lui-même, dis qu’elle impose les mains : c’est donc nécessaire.
ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופיה דמיא אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תיסמך צריכא:
« L’imposition des mains est un reste du commandement. » Les Sages ont enseigné : « Il posera [sa main]… et il sera agréé » (Lv 1, 4). L’imposition des mains expie-t-elle donc ? N’y a-t-il pas d’expiation que par le sang, comme il est dit : « Car c’est le sang qui expie pour l’âme » (Lv 17, 11) ? Mais c’est pour te dire que, si on a traité l’imposition des mains comme un reste du commandement, l’Écriture le lui compte comme s’il n’avait pas expié ; et pourtant il a expié.
סמיכה שירי מצוה: ת"ר (ויקרא א, ד) וסמך (ויקרא א, ד) ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר (ויקרא יז, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר
Et il est enseigné de manière semblable au sujet du balancement : « pour le balancement, pour expier » (Lv 14, 21). Le balancement expie-t-il donc ? N’y a-t-il pas d’expiation que par le sang, comme il est dit : « Car c’est le sang qui expie pour l’âme » ? Mais c’est pour te dire que, si on a traité le balancement comme un reste du commandement, l’Écriture le lui compte comme s’il n’avait pas expié ; et pourtant il a expié.
ותניא גבי תנופה כי האי גוונא (ויקרא יד, כא) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:
« Sur la tête. » Les Sages ont enseigné : Sa main sur la tête, et non sa main sur le cou ; sa main sur la tête, et non sa main sur le dos ; sa main sur la tête, et non sa main sur la poitrine.
על הראש: תנו רבנן ידו על הראש ולא ידו על הצואר ידו על הראש ולא ידו על הגביים ידו על הראש ולא ידו על החזה
Pourquoi faut-il tout cela ? Ils sont nécessaires : si le Miséricordieux n’en avait écrit qu’un, [j’aurais dit qu’il vient] exclure le cou, qui n’est pas à la hauteur de la tête ; mais le dos, qui est à la hauteur de la tête, dis que non [qu’il n’est pas exclu] ; c’est donc nécessaire.
כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא חד למעוטי צואר דלא קאי בהדי ראשו אבל גבו דקאי להדי ראשו אימא לא צריכא
Et s’il nous avait appris ces deux-là, [j’aurais dit que c’est] parce qu’ils ne sont pas inclus dans le balancement ; mais la poitrine, qui est incluse dans le balancement, dis que non ; c’est donc nécessaire.
ואי אשמעינן הני תרי משום דלא איתרבי לתנופה אבל חזה דאיתרבי לתנופה אימא לא צריכא
Ils se sont demandé : sa main sur les flancs, qu’en est-il ? Viens et entends, comme il est enseigné : Abba Biraa fils de Rabbi Eliézer ben Yaakov dit : Sa main sur sa tête, et non sa main sur les flancs.
איבעיא להו ידו על הצדדין מהו תא שמע דתניא אבא ביראה ברבי אליעזר בן יעקב אומר ידו על ראשו ולא ידו על הצדדין
Rabbi Yirmeya demanda : Un chiffon fait-il interposition ? Viens et entends : pourvu qu’il n’y ait aucune chose interposée entre lui et le sacrifice.
בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ תא שמע ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח:
« Et avec les deux mains. » D’où ces choses ? Rech Lakich dit : Car le verset dit : « Aaron posera ses deux mains » (Lv 16, 21) : il est écrit « sa main », et il est écrit « deux ». Cela établit un principe : partout où il est dit « sa main », il y en a deux, jusqu’à ce que l’Écriture te précise « une ».
ובשתי ידים: מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא (ויקרא טז, כא) וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת
Rabbi Éléazar alla dire cet enseignement à la maison d’étude, et ne le dit pas au nom de Rech Lakich. Rech Lakich l’apprit et s’en offensa. Il lui dit : S’il te vient à l’esprit que partout où il est écrit « sa main », il s’agit de deux, pourquoi a-t-il fallu écrire « ses mains », « ses mains » ?
אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש שמע ריש לקיש ואיקפד אמר ליה אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו
Il lui objecta vingt-quatre « ses mains » : « Ses mains apporteront » (Lv 7, 30), « Ses mains lutteront pour lui » (Dt 33, 7), « Il croisa ses mains » (Gn 48, 14). Il se tut.
אקשי ליה עשרים וארבע ידיו (ויקרא ז, ל) ידיו תביאנה (דברים לג, ז) ידיו רב לו (בראשית מח, יד) שכל את ידיו אישתיק
Après qu’il se fut calmé, il lui dit : Pourquoi ne m’as-tu pas dit : je parle de « ses mains » au sujet de l’imposition des mains ?
לבתר דנח דעתיה אמר ליה מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי
— Pour l’imposition des mains aussi il est écrit : « Il posa ses mains sur lui et lui donna ses ordres » (Nb 27, 23) ! — Je parle de l’imposition des mains sur un animal.
בסמיכה נמי כתיב (במדבר כז, כג) ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו סמיכה דבהמה קאמרי:
« Et là où l’on impose les mains, on abat ; immédiatement après l’imposition des mains, l’abattage. » Que veut-il dire ? Voici ce qu’il veut dire : là où l’on impose les mains, on abat, car l’abattage doit suivre immédiatement l’imposition des mains.
ובמקום שסומכין שוחטין תכף לסמיכה שחיטה: מאי קאמר הכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה:
MICHNA: L’imposition des mains est plus rigoureuse que le balancement, et le balancement plus rigoureux que l’imposition des mains. Car un seul balance pour tous les associés, mais un seul n’impose pas les mains pour tous les associés. Le balancement est plus rigoureux, car le balancement s’applique aux sacrifices des particuliers et aux sacrifices de la communauté,
מתני׳ חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים חומר בתנופה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור
Original : Menachot 93b sur Sefaria, version « Wikisource Talmud Bavli » (Wikisource en hébreu), licence CC BY-SA. L’original est repris sans modification de son contenu, seulement découpé en segments. La traduction française est une œuvre dérivée réalisée automatiquement (modèle Claude) et diffusée sous licence CC BY-SA 4.0.
Original vocalisé (case « Avec voyelles ») : vocalisation de Sefaria, version « William Davidson Edition – Vocalized Aramaic » (Koren), licence CC BY-NC 4.0, alignée sur l’original de ce site.